מתוך ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר: "גוף ונפש", עמ' 47
כִּי עוּבְדָה הִיא,
וְגָלוּי לַכֹּל,
אֲשֶׁר הָאָדָם, הוּא מִטִּבְעוֹ,
בַּעַל סְפֵקוֹת.
וְכֹל מַסְקָנָה
שֶׁהַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי,
קוֹבֵעַ אוֹתָהּ לְוַדָּאִית -
כַּעֲבוֹר זְמַן יִסְתַּפֵּק בָּזֶה!
וּמִכֵּיוָן שֶׁכֵּן,
מַכְפִּיל חוֹזֶק עִיּוּנוֹ,
וּמַמְצִיא לוֹ מַסְקָנָה אַחֶרֶת,
וְשׁוּב קוֹבֵעַ אוֹתָהּ לְוַדָּאִית.
וְאִם הוּא בַּעַל עִיּוּן אֲמִתִּי,
נִמְצָא הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב
מִסָּבִיב לָעִגּוּל הַזֶּה,
כֹּל יְמֵי חַיָּיו.
הֱיוֹת, שֶׁוַדָּאוּת שֶׁל אֶתְמוֹל,
נַעֲשָׂה לוֹ לִסְפֵקוֹת הַיּוֹם.
וּוַדָּאוּת שֶׁל הַיּוֹם,
נַעֲשָׂה לוֹ לִסְפֵקוֹת מָחָר.
בְּאוֹפֶן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִקְבּוֹעַ
לְיוֹתֵר מִיּוֹם
מַסְקָנָה בְּגֶדֶר
שֶׁל וַדַּאי הַמּוּחְלָט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה